היא תמיד שם, בכל רגע, אבל אף פעם לא אותו הדבר. היא משתנה בקצב, בעומק, במרווחים שבין אחת לשניה, נשימה. היא תגיב למה שקורה, למה שהעין רואה או לתחושה של היד בעת נגיעה. היא תלווה את השפה והפעולה ועדיין לרוב אני לא אתן לה תשומת לב מלאה.
כאשר אני יושב ישיבה שקטה היא נוכחת יותר, אני נותן לה מקום, ועדיין, מידי פעם היא נעלמת שעולות מחשבות, דאגות, ענני תהיות. בשנה האחרונה למדתי להכיר אותה יותר, והיכן היא באמת יותר - מלחיצה, קצרה, מלאה, אולי שטוחה. אני מזהה את המצבים ואת שינוי האקלים שקורים לי בגוף בעקבות איבוד ההקשבה, לנשימה. אבל לפחות פעם ביום, כשאני מתרגל נוכחות ביחד עם מדיטציה בכל בוקר על הספה, זה מאפשר לי להתחבר ולהרגיש היכן האוויר עובר בצורה נקייה וחלקה.
לדוגמא, היא בעיקר עוזרת לי שאני צריך הרגעה, אולי שמישהו אמר לי איזו מילה שבאה לי רע.
אז לפני שאגיב אקח שאיפה אחת גדולה ואחשוב על אפשרות אחרת במקום הדרך הרגילה, כי כשאני מכניס את האוויר אני מצליח לחשוב יותר בהיר, להחזיר את הסיטואציה לפרספקטיבה, להוריד את הטמפרטורה, להיות רגוע.
אני מדמיין את עצמי הולך על גשר חבלים, שמתחיל בקצה אחד של הר, ואני רוצה להגיע לצד השני. אני הולך כאשר צעד מלווה בשאיפה וצעד מלווה בנשיפה, קצב אחיד, נוח ואיטי שנותן לי הרגשה שאגיע בבטחה לקצה השני. הנוכחות ברגע הזה מורגשת בחוזקה, הריכוז בהליכה, אין שום מחשבה - שם אני נותן תשומת לב מלאה.
להיות נושם, לקבל את מה שנכנס ולהוציא את מה שכבר פחות נדרש, אני מבקש ומזכיר לעצמי ללוות אותה כפי שהיא מלווה אותי, כי היא חלק בלתי נפרד מנשמתי, וכמו רוב הדברים בחיים זוהי גם סוג של מערכת יחסים. יש לי רצון להכיר עוד, להבין יותר, לדעת איך להיות שלם במצבים שונים, כיצד להחזיר לאיזון את הגוף בעת כיווץ, לזהות איך אנשים והחיים משפיעים על הנשימה, שלי, בתוכי, בי.
זה לא מובן מאליו, זוהי מתנה, ואני מלא הערכה על ההתעמקות בעולם הנשימה.
