הילד שבי

לא מזמן פגשתי את הילד שבי, ״הילד הפנימי״.

הוא תמיד שם, ומעטות הפעמים שאני שם לב אליו, נותן לו יחס.

אני איש בוגר היום, מה לי ולו..הוא ילד, חלאס.

לא ממש. כאשר אני מתמודד עם משהו הוא יכול להתגנב מאחוריי,

כאילו יצא מהדלת של חדר הילדות שלי, בצורה טריקית ושובבה ומסתכל עליי.

מה אני יעשה, איך אני אגיב.

יש פעמים שהוא פשוט יוצא אליי בסערה עם הרגשות שלו (שלי) ואני לא מקשיב.

כואב לו, הוא רוצה ממני יחס, שאהיה מיטיב.

לאחרונה אני יותר שם לב אליו אבל שומר על מרחק, לא רוצה להזדהות.

שם לב שהוא נמצא לידי במרחק של כמה מטרים, פעם בגיל 8, פעם בגיל 13, או 16, בתקופות שונות.

לפעמים אני כועס על מי שהוא היה, אני מפיל עליו אשמה.

מדוע הוא לא עשה יותר? מה היה חסר? למי הוא ויתר?

שלא תתבלבלו, היתה לי ילדות טובה, לא הייתי מחליף אותה בשניה, קיבלתי הרבה אהבה.

הייתי משחק כדורגל בשכונה, שמח להיות בן הזקונים במשפחה.

אמא ואבא שדואגים, אח ואחות שממני בהפרשים קצת גדולים.

אבל.. לצד רגעי הצחוק המשתולל, האושר והשמחה,

כמו כל ילד היו דברים שמהם פחדתי, חוויתי אכזבות שהדחקתי.

היה לי כעס על אחרים או על עצמי, שלא כל כך הבנתי.

היום אני יכול לומר שהוא עשה הכי טוב שהוא יכול,

הוא היה מי שהיה,

כפי שהנשמה שלי רוצה.

אז עשיתי מדיטציה כדי לפגוש את ״הילד הפנימי״

ישבתי 45 דקות הסכמתי לפגוש את הילד שבי,

ראיתי אותו יושב ומשחק בחדר ילדותי.

משחק עם ג׳יפ ובבובות של ״כוח המחץ״ או "WWF״

רץ בבית עם כדור טניס לרגליו ולא מתעייף.

בונה מסלול מרוצים לעשרות המכוניות שהיו לו מתחת לארגז המצעים.

עמדתי בכניסה לדלת החדר, הסתכלתי עליו, אי שם בגיל 6, אולי 8,

התרגשתי לראות איזה ילד הייתי, אמרתי בלב - הוא חמוד אמיתי.

הסכמתי להתקרב אליו, לתת לו חיבוק, לקחתי אותו לטיול בים.

להזכיר לו ולעצמי שהוא עדיין קיים.

מקווה שבאמצעות תרגול נכון, פעם הבאה שאני אתמודד עם משהו אני אשמור אותו קרוב ולא אתעלם.

אני אבחר לתת לו מקום, ארגיע אותו, אנשום איתו, לפני שניר הבוגר מגיב.

אתן תוקף לתחושות והרגשות שעטפו את הגוף היום וגם אז בעבר,

אחזיק לילד שבי את היד, יעביר לו יד על השיער.

ואזכיר לעצמי היחיד שמכיר אותי באמת זה אני