לשהות

איזה מפחיד זה לשהות, לחכות, להיות.

לפעמים הבחירה היא לדפדף, להמשיך הלאה, להתקדם,

ולפעמים אני מוצא את עצמי בלופ מחשבתי,

כאילו לא רוצה לחשוב על מה שקרה אבל רק על זה נתקע.

בשני המקרים קיימת הימנעות עם ״פשוט להיות״.

טוב, זה לא פשוט בכלל, כי מה זה בעצם אומר לכל הרוחות?

זה אומר לעצור רגע, להאט, אולי אפילו לשבת,

לתת מקום לאנרגיה. והרוחות? לאפשר להן לשאוף ולנשוף.

האם אני מסוגל להישאר רק אני והתחושות?

האם אני יכול להתבונן ברגשות?

יש פחד לפגוש את הדברים שכואבים, אלו שלא נעימים.

אף אחד לא רוצה להיות עצוב כי ״אתה צריך להיות שמח״ אנשים אומרים.

כשאני מסכים לשבת עם העצוב שלי, אני ללא מגננות

השערים פתוחים, הלב מסכים..להיות..לפגוש.

שם עצמי ואני נפגשים..מכירים.

שם אני באמת נרגע אל מול הדברים.

במקום הכי מרתיע עלי אדמות - לשהות

אני מוצא אותי, על מי מנוחות.